זה לא משנה לאן נוסעים, ומתי. בסופו של דבר, שניים או שלושה ילדים במושב האחורי, הם מתכון די בדוק למריבות, רעש ומהומה. 
אנחנו, כהורים, מנסים לעשות מה שהורינו לפנינו עשו: לאיים בעונשים, לנסות לחנך, להטיף – אבל כמו שכל הורה מאז ומעולם יודע, זה טוב לכל היותר לחמש הדקות הבאות. 

מה אנחנו עושים לא נכון?

אנחנו מנסים להפריד ומעבירים את אחד האחים למושב הקדמי, או מניחים בינו לבין אחיו את מושב התינוק, למשל. 
זה לא עוזר – וזה גם חינוך רע: אין שום סיבה שילד משועמם יקבע את התנהלות הנסיעה, או ישלח את אחד מהוריו לשבת מאחור. 
אנחנו גם מרצים, מטיפים מוסר ומנסים להשקיט, מבטיחים לפעמים צ'ופרים לילד שיסבול את כל זה בשקט, אבל דברים כאלה לא עוזרים. 

אז מה עושים? 

  • החוכמה הראשונה היא להיות פרו-אקטיביים: פעילים מראש. 
  • החוכמה השנייה היא להיות עקביים: קבעתם כלל כלשהו – עבדו לפיו, גם אם לכאורה משלמים מחיר. 

והפתרון? הם צריכים להפסיד משהו

בפעם הבאה שאתם יוצאים למקום שלילדים חשוב להגיע אליו: מפגש, חוג, בית ספר (שבו רושמים איחורים), סבא וסבתא או קולנוע, היכנסו למכונית ואמרו את המשפט הפשוט הבא:
"ברגע שאני שומע/ת אתכם רבים, אני עוצר/ת בצד, ואנחנו מחכים עד שאתם תירגעו ואני שומע/ת שקט. לא אכפת לי כמה זמן זה ייקח, מבחינתי שתאחרו. אני רוצה שקט במכונית, ונסיעה בטוחה. זה ברור?"
וכאן – חשוב – הם צריכים לחזור אחרי מה שאמרתם: "אנחנו נעצור בצד בכל פעם שנריב ונחכה עד שיהיה שקט."

התוצאה? שקט במושב האחורי

זה לא יקרה בפעם הראשונה. כן, הם יריבו, וכן, אתם תצטרכו לעצור בצד. 
אבל עצרו בצד. אל תגידו מילה. שבו במכונית, הוציאו ספר וחכו לשקט – שיגיע. 
אם המריבה קולנית מדי – צאו מהרכב ושבו בחוץ. חכו. 

  • ככל שתהיו עקביים בנושא הזה, תגיעו מהר יותר אל המנוחה והנחלה. 

ועוד משהו: אם החלטתם שאתם זקוקים לטיפול משפחתי? למה שלא תיכנסו עכשיו למדריך b144. בטוח תמצאו יועץ או יועצת קרובים אליכם. בהצלחה!