גלידריות באזור אילת והערבה

אין כמעט ילד או מבוגר שלא אוהבים ללקק או אפילו לזלול גלידה, ואין פלא: היא קלה, מתוקה, ובעיקר – טעימה בטירוף. קצת על גלידה: על ההיסטוריה שלה ועל הסוגים השונים ומה שתקבלו בכוס או בגביע.
בפרס העתיקה, היו הפרסים שומרים קרח במערות ומחסנים תת קרקעיים עמוקים, והיו מעלים אותו בקיץ, כדי לקרר את עצמם. ככל הנראה הם היו הראשונים שערבבו מיץ עם שלג או קרח והפכו אותו למה שאנחנו מכירים וקוראים לו היום "סורבה". מפרס עברה התורה הזו לרומא העתיקה ושם כבר הוסיפו למיץ הפירות דבש כדי לקבל קינוח מתוק וסמיך יותר. הקיסר נירון אף החזיק מרתף קרח שלם בארמונו, רק לצורך הזה. 
מאיטליה עברה תורת ייצור הגלידה לצרפת. שם הוסיפו לה בפעם הראשונה חלב והיא כבר הייתה ידועה וקרובה יותר לזו של ימינו. ב- 1903 הומצא הוופל המגולגל שהיום אנחנו קוראים לו "טילון" או גביע. למרבה ההפתעה, רק בשנת 1922 הומצא המקל הקטן והצנוע, שאפשר להלביש עליו גלידה קשה יחסית שממנה התפתח השלגון והארטיק-קרח, הלוא הוא ה"קרטיב" הישראלי.

איזו גלידה אנחנו יכולים לאכול היום באזור אילת והערבה?

באזור אילת והערבה יש גלידריות עצמאיות או כאלה ששייכות לרשתות. לרוב הן מוכרות רק גלידה במנות במידות שונות או במשקל, למי שרוצה לקחת הביתה. מה שכן, מגוון הסוגים והטעמים יהיה תמיד גדול, ותמיד יהיה משהו שיתאים לכל טעם.
כל מקום שמכבד את עצמו יגיש כמה סוגים של גלידת שמנת: מטעמי הווניל או השוקולד הבסיסיים, שרבים אוהבים, ועד לטעמים אקזוטיים יותר, שיש בהם תוספות של רום או משקאות אלכוהוליים אחרים, או סוגים שונים של ממתקים. טבעונים וצמחונים שלא אוכלים מוצרים חלב וכן מי ששומרים על כשרות, יוכלו לקבל סורבה על בסיס מיצי פירות או גלידות על בסיס של שומן צמחי.