המילה פיצה מתקשרת לכולנו בדרך כלל עם איטליה הקלאסית של פעם. אך למעשה, פיצות, עם הדימיון המופלא למילה פיתות, אינן שמורות בחזקת "פטנט" אצל האיטלקים אלא דווקא לשורשיה העמוקים במזרח התיכון. היו אלה הערבים אשר הכירו לאיטלקים את בסיס הפיצה (הפיתה) לראשונה אי שם במאה ה- 10 ומשם והלאה היא הפכה למסורת איטלקית עם שכלולים ושינויים.

הפיצה האיטלקית עושה עלייה

כמו כל דבר טוב, אימצו הישראלים גם את הפיצות אל חיקם, ואף הוסיפו להם עוד כמה שדרוגים מפתיעים שלא תמצאו גם בפיצרייה האיכותית ביותר באיטליה. הסיבה – התאמת טעם הפיצה לטעם של הישראלים שכן פיצות איטלקיות מסורתיות שונות מהפיצות הישראליות בכמה מישורים:

  • עובי הבצק – באיטליה, פיצה דקה יותר נחשבת לטובה יותר. בישראל מעדיפים דווקא את הגירסא ההפוכה וככל שהפיצה עבה יותר כך היא נתפשת כאיכותית ומושקעת יותר. למרות זאת עדיין ניתן למצוא גם בישראל פיצות דקות ואיכותיות לא פחות.
  • תוספות – פיצה איטלקית כוללת אך ורק רטבים ותוספות הכוללים ירקות וסוגי גבינה שונים. פיצות צבריות לעומת זאת הינן "חצופות" ומפתיעות יותר, שכן ניתן למעשה להוסיף על הפיצה כל תוספת שרוצים כגון ביצים, טונה, אננס, ארטישוק ואפילו נקניק..
  • תחושת הנגיסה – מאחר ואת בצק הפיצה האיטלקית מכינים מחומרי גלם פשוטים למדי (קמח דורום, ושמרים) הרי שכל נגיסה בה משחררת את סאונד הקראנצ' שהאיטלקים אוהבים. הישראלים מעדיפים פיצה רכה ועסיסית הרבה יותר.
  • פיזור הגבינה – בפיצה איטלקית אין חובה לפזר את הגבינה באופן אחיד על פני כל הבצק – האיטלקים אוהבים לאכול את הפיצה עם מוקדים שונים של גושי גבינה, לעומת הישראלים שמעדיפים פיצות בשיטת ה- "כמה שיותר גבינה – יותר טוב"
  • תבלון – הפיצה האיטלקית כוללת בדרך כלל שילוב של עלים ירוקים כגון האורגנו והבזיליקום ורטבים מכילי שמנת. החיך של הצברים הישראלים "מכור" לתבלין הפיצה הידוע והפיקנטי, אשר כלל אינו מצוי בתפריט הפיצות של הצרכן האיטלקי.


מכאן המסקנה ברורה – אין פיצה אחת אשר זהה למשנתה וההבדלים באים לידי ביטוי בכל העולם. רוצו להזמין...