שווה להיזכר בבתי האוכל של פעם, שחלק מהם לא הגישו יותר מאשר קפה ומרק עגבניות וחלק אחר הגיש אוכל "יהודי" של פעם, כאשר כיום המסעדות צריכות לענות על סטנדרט של חוויה קולינרית גבוהה לצד אוכל פוטוגני, טעים ומסוגנן לכל דורש.  

מסעדות תנובה

אלתרמן כתב "אבל אני, על אף כל אלה, חי שמיים, אני קשור לאיזו תנובה מרופטת". היום ממש לא, אבל אז? ה"תנובה" אליה מתייחס אלתרמן היא אחת מיני מסעדות תנובה שהיו פזורות בתל אביב ובמקומות אחרים. ניתן היה לקבל בהן מתוצרת תנובה, כלומר ירקות בצורת סלט, חלב ומוצרי חלב כמו שמנת חמוצה וגבינה פשוטה ולעיתים פירה. 

הכול בתנובה, כיאה למסעדות של חברת החלב הלאומית, היה לבן (או בצבע ירקרק), כולל החלוקים הלבנים של המגישות ועובדות הדלפק. 

מסעדות הפועלים של תל אביב - המסעדה הקואופרטיבית

כאן באמת יכולתם לקבל ארוחת צהריים או בוקר במחיר שווה לכל נפש, בלי הרבה חוכמות: אוכל מוסדי ומשביע, שהיה מוגש בשתי מסעדות פועלים תל אביביות בשם זה. 

אחת פעלה בבית ברנר והשנייה הייתה ממוקמת מול בית הדואר המרכזי באלנבי. בהסתדרות כמו בהסתדרות, גם המסעדות האלה פעלו בשיטת התלושים או ה'בולים': קנית פנקס לארוחות מלאות או חלקיות (מרק ולחם שחור) ובכל פעם שאכלת, היו גוזרים מהפנקֵס שלך בול אחד, של ארוחה כזו או אחרת.

שוק בצלאל והסביבה

תל אביבים רבים עוד זוכרים את דוכני הפלאפל בקרבת רחוב בצלאל, שהיה רחוב צר למדי, עם רחבה קטנה במרכזו. אי אז, בגב של אולם מכבי תל אביב, הייתה שורה שלמה של דוכני פלאפל שהתחרו ביניהם על כיסו (הקטן מאד) של הזללן התל אביבי. בזכות התחרות זכינו ליהנות אז מסלטים שונים, בשפע יחסי ומפרוסות תפוחי אדמה מטוגנים בבלילה, שהיו ה"שוס" לרבים מבין מי שפקדו את המקום. אוכל אולי לא היה בשפע – אבל הייתה תרבות.

קפה "המדורה"

שלונסקי ישב שם וכן אמנים ואנשי רוח רבים אחרים: מדובר על בית קפה ששכן במרתף בפינת הרחובות ריינס וגורדון, בצד הצפון-מערבי של הפינה. מלבד קפה, כל מה שאפשר היה לקבל ב'המדורה' היה מרק עגבניות חם, עשיר במיוחד, אבל האווירה, שבוודאי הייתה דחוסה משהו מעשן הסיגריות, הייתה תרבותית במיוחד.

קפה 'תמר'

השם המוכר ביותר באזור שינקין, לא מעט בזכות השיר "גרה בשינקין" (שותה בקפה תמר), הוא ללא ספק בית הקפה, שנוסד עוד בשנות ה- 40 של המאה שעברה. מה שייחד אותו היה עץ גדול, שצמח במרכז הקפה. כדי שיוכל להתפתח, פתחו בעלי הקפה חור בגג, ובתמורה סיפק העץ צל ליושבי המקום עוד שנים רבות. 

מסעדת קיטון

עוד מקום שופע תרבות הייתה מסעדת קיטון, שתחילתה הייתה בשנות הארבעים, במעין דוכן אבטיחים ששודרג. שודרג במה? באוכל "יהודי", כמו רגל קרושה, בצקים שונים ומנות אחרות ממרכז אירופה. המסעדה קיימת גם היום, אבל כבר לא מגיעים אליה גדולי תרבות, כפי שפעם פקדו אותה: אלכסנדר פן וחנה רובינא, אייזיק שטרן ואפרים קישון ואחרים, שהיו שייכים לתרבות ההיא. 

קפה בתיה

בפינת הרחובות ארלוזורוב ודיזנגוף שכנה אחת מהמסעדות האייקוניות באמת של תל אביב: קפה בתיה או 'מסעדת בתיה'. המקום נפתח על ידי בתיה יום טוב, עולה מפולין, והיא הגישה את מה שאכלה בביתה: כבד קצוץ, מרק עם קרעפלאך ואיך לא – רגל קרושה. 

המקום היה פופולרי בעיקר בקרב הבורגנות הזעירה של תל אביב, ופחות בקרב אמנים או אנשי רוח, שהעדיפו את המקומות הזולים יותר. המסעדה, שהוקמה בתחילת שנות ה- 40 של המאה שעברה, החזיקה מעמד שנים רבות, ונסגרה רק לפני כמה שנים.

באתר של B144 עסקים תוכלו למצוא מגוון רחב של מיני מסעדות מכל הסוגים!